ב-1 בדצמבר 2011, אחרי 6 שנים, הפסקתי לעשן. עדיין קשה לי, אבל זה שווה את זה. הפסקת העישון איכשהו גרמה לי לשים לב לכל מיני דברים שהציקו לי במשך הרבה זמן, אז החלטתי לעשות שינוי.

הפחתתי את השימוש שלי בפייסבוק. הוא כבר לא פתוח אצלי בדפדפן באופן קבוע, אלא רק מדי פעם כדי לבדוק התראות חדשות או לפרסם משהו. לא מזמן עשיתי הפסקה של שבוע עם הפייסבוק, וזה גרם לי להבין שאני מבזבז בו הרבה יותר זמן ממה שחשבתי. הפייסבוק משפיע על חיי היומיום של כולנו. הוא מטשטש את הפער בין אינטרקציה דיגיטלית לאינטרקציה במציאות, וזה חרא.

הפסקתי לראות טלוויזיה. פעם חשבתי שהאח הגדול היא תוכנית מגניבה ומבדרת, ושאין שום רע בלצפות בה. כנ"ל לגבי כוכב נולד ושאר תוכניות הריאליטי. טעיתי. התוכניות האלה בסך הכל גורמות לנו להתמכר לזבל שהטלוויזיה מוכרת לנו, והמוח שלנו נמס לתוך זה. אנחנו מחברים בין הריאליזם הערוך והמוגזם של הטלוויזיה לחיים האמיתיים, וזה דופק לנו ת'מוח.

שחררתי את עצמי מהתלות באינטרנט. טכנולוגיה תמיד הייתה אחת התשוקות הגדולות שלי, היא כוללת בתוכה דברים מדהימים. אבל במשך שנים הייתי במרדף בלתי פוסק: טוויטר, פייסבוק, רסס, יוטיוב וכו'. הרגשתי שאני חייב להשאר מעודכן בהכל, ושנאתי את זה. אחרי ניסיונות חוזרים וכושלים למתן את המרדף הזה, ויתרתי. הגעתי למסקנה שזה לא מספיק חשוב, שזה רק בונוס. כרגע אני מתעדכן פה ושם באופן רנדומלי. לא עוד פוסט שלא נקרא או סרטון שלא נצפה.

השלב הנוכחי בכל התהליך הזה הוא הכי משמעותי עבורי, והוא סוגשל מסכם את כל מה שכתבתי מקודם. התמימות היא זו שגורמת לי ליצור, והבנתי שאני צריך לטפח אותה כמה שאני יכול. בשנה-שנתיים האחרונות הסתכלתי על דברים בצורה ריאלית מדי, וזה מנע ממני לעשות כמעט כל דבר שתכננתי. אני רוצה להמשיך לחלום, כמו פעם. אני לא הולך לשקוע עכשיו חזרה בתקופת הנעורים, אבל אני בהחלט מנסה להמנע מלנוון לעצמי את התמימות לחלוטין.

הרצח המזעזע, שאירע בראשון לציון בערב ראש השנה, העביר בי תחושות צמרמורת וזעם שהרבה זמן לא הרגשתי. לא ברור לי למה דווקא המקרה הזה (כי לא חסר), אבל זה לא באמת משנה. אני בטוח שצעירים, שמכים הומלס בבעיטות ובאגרופים עד שהוא מת, זה משהו שמזעזע את כולם.

לא חסרות לי סיבות להשתמש באלימות, יש לא מעט אנשים שאני חייב להם. חבורת הערסים ש"נעלו" אותנו במגרש בפארק, ואיימו שמי שינסה לצאת יקבל מכות; הרוסי השיכור, שהתחשק לו להעיף לי כמה כאפות באמצע הלילה; חבורת הילדים בני ה-14, שבגיל 16 איימו עלי ועל ידידה שלי עם סכין לאור יום באמצע הפארק, המשיכו הלאה, ובחרו לדקור מישהו אחר; בכיף הייתי מחזיר לכל אלה (ועוד) את המכות ש"מגיעות" להם.

אבל לא. יש לי כל את הסיבות בעולם לכעוס, לשנוא, להתפלל למותם של האנשים האלה או לעשות עליהם מאגיה שחורה. אבל אלימות פיזית לא באה בחשבון, אלא אם כן זה לשם הגנה עצמית. וכשאני אומר "הגנה עצמית", אני לא מתכוון לאיזה ערס, ששומעים עליו בחדשות, שדקר את סבא ג'פטו באמצע הרחוב, בטענה שהוא תקף אותו.

נמאס לי מתרבות מקולקלת וחינוך רע, ומכל כך הרבה אנשים בדור שלי, שהעיניים שלהם מלאות בדם. זה הורס, וזה חבל, כי יש פה אנשים מדהימים. כששואלים אותי למה אני אוהב את ישראל, אני בדרך כלל עונה שזה בגלל האנשים. וזה נכון, אבל דעתי היא, שחלק מהציבור הישראלי פשוט חרא, וחבל שדווקא הוא בא לידי ביטוי כה בולט בחיים שלנו.

התקווה: יש מה לעשות בנדון. החמרת הענישה על פשעים, העלאה משמעותית ברמת החינוך, הוספת פעילויות שונות לנוער והרשימה ארוכה.

בסופו של דבר, השינוי יכול להתחיל בכל אחד ואחד מאיתנו, ולא רק למראית עין, אלא באופן הכי אמיתי שיש.

אתמול (ב') נערך כנס המפתחים של אפל לשנת 2011, ובו הוצגו מערכות הפעלה חדשות למק ולמכשירי iOS, ושירות ענן חדש בשם iCloud. רייצ'ל סיכמה את האירוע.

המכוער:

העיצוב החדש של iCal:

והעיצוב של מרכז ההתראות החדש ב-iOS 5:

שני עיצובים מכוערים ולא אופייניים לאפל.

הרע:

• החלק של Lion באירוע לא הציג שום דבר חדש. כל הפיצ'רים הוצגו כבר בעמוד של Mac OS X Lion באתר של אפל. זה היה משעמם ומעייף לחלוטין. מדובר בפיצ'רים שימושיים מאוד שנורא הלהיבו אותי כשהם נחשפו, אבל הם כבר נחשפו. אין צורך לספר לי את מה שאני כבר יודע.
• ב-iOS 5 יש המון חידושים, אבל הרבה מהם נלקחו ממערכות הפעלה אחרות, בלי יותר מדי מאמץ לייחד אותם כמו שאפל יודעת לעשות.

הטוב:

מה שבטוח כולם מסכימים עליו, זה ש-iCloud הולך להיות אדיר. רובנו הרגשנו צורך בשירות מהסוג הזה, ואפל הביאה לנו אותו בשיא הפשטות. גאוני. שלא נדבר על זה שאני לא אחבר את האייפון למק לעולם, פשוט כי לא צריך. הכל מסתנכרן אוטומטית, בלי כבלים מיותרים. ובהקשר הזה, הרשו לי לצטט את פטריק רון: "The future is now".

סיכום הקינוט: הקינוח היה טעים.

לא מזמן הייתי בתערוכת המגמה לעיצוב גרפי (המגמה בה למדתי) בגימנסיה גן נחום. היה שם משהו ספציפי שמשך את תשומת ליבי, או יותר נכון שאב אותה.

כשהמורה שלי לגרפיקה שאלה אותי אם כבר ראיתי את החדר של גלעד שליט, לא ממש ידעתי למה לצפות. על דלת הכניסה לחדר הייתה המודעה הזאת:

להזכרה - גלעד שליט בשבי! / ע"י אביב שאול

"החלטתי להגיע להחלטה בדילמת גלעד שליט. החלטתי שהגיע הזמן "לשחק" עם הרגש. חשבתי כי ברגע שאנסה להרגיש מן המעט שגלעד מרגיש, אולי אז אצליח להגיע להחלטה, גם אם היא אינה הגיונית. חשבתי שאולי עם הניסיון להתחבר למציאות, גם אם היא אכזרית ומטלטלת, תגיע גם ההכרעה. חשבתי שאם אצור את השבי של גלעד במו ידי על פי דמיוני האישי, ולאחר מכן אשב בתוכו, אולי אז ארגיש ואף אזדהה. … להחלטה עדיין קשה לי להגיע. אבל מה שכן החלטתי, זה שחובתי וחובת כולם היא לזכור. אבל לא לזכור כמו שנאמר בטקסים אודות העבר, אלא לזכור ולהזכיר את ההווה." – קטע מהמניפסט

הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לחדר הוא לצאת ממנו. במרכז החדר היה כיסא שבור בחלקו, ועליו מדי צה"ל קרועים ומוכתמים בדם. העובדה שהייתי עם מדים לא עודדה אותי לחזור אל החדר בדקה הראשונה.

חזרתי לבפנים, מלווה בצלילי צעדים, צרחות בערבית, מכות וגניחות של כאב – כל אלה בזמן שהעיניים שלי ממשיכות לספוג תצוגה מזעזעת של חדר הרוס, מטונף ומלא בדם. הייתי צריך כמה ימים כדי לעכל את מה שראיתי, ולגבש דעה על המיצג הזה.

כשהראיתי לאנשים את התמונות, חלק אמרו "וואו!", וחלק התעקשו שזה מוגזם מדי ואפילו כעסו קצת בטענה שאין שום הצדקה לחשיפה של הדברים המזעזעים האלה.

"כעת עולה בי המחשבה אם הגזמתי מידי, אם יצרתי משהו דרמתי מידי או אם זה סרט אימה מידי, אבל לא. כזו היא המציאות של גלעד- דרמתית, איומה ומוגזמת." – אביב שאול

מבחינתי, העובדה שהחדר זעזע אותי ברמה כל כך גבוהה, התגובה שלי והבלגן שהיה לי בראש באותם רגעים, נותנים ציון 100 לעבודה הזאת. לחדר הזה יש מטרה, והוא משיג אותי במבט ראשון.

אתמול (שישי) בבוקר מקסי, הכלבה שלי, נפטרה. היא הייתה איתנו 16 שנים, ומתה מזקנה.

אני מודה שחשבתי שזה יהיה הרבה פחות גרוע, אבל זה מזעזע. בלתי נתפס. אני כל כך אוהב את הכלבה הזאת, היא מדהימה. אני לא יכול לחשוב אפילו על זה שאני לא אראה אותה יותר. כל פעם שאני מסתכל על החצר בא לי שהיא תהיה שם, אבל היא לא. אני לא מפסיק לחשוב על זה. זה כואב, ואני לא יודע איך לאכול את זה.

אני מתגעגע.

תקופה עמוסה למדי. אני כבר כמעט ולא מנגן, שר, מצייר, מצלם, כותב, מעצב, עושה כל דבר שמוגדר אצלי כתחביב. אפילו את האינטרנט נטשתי: הבלוג, הוידאו-בלוג, טוויטר, פליקר, עמו. אין לי כח לשום דבר.

בהזדמנות זו: אני רוצה לבקש סליחה קטנה מכל האנשים שלא ראיתי המון זמן, שהבטחתי להתראות איתם ולא קיימתי, וסליחה מכל האנשים שנפגעו מהעצבים המוגזמים שלי בתקופה האחרונה.

אני מקווה שדברים ישתנו בקרוב…

מחשבות שחוזרות כמו בומרנג ורצות בלופים

עומס יתר

בחירה בבלתי אפשרי, כביכול

רצון שבא מתוך צורך

בא לי להקיא.

המון להקות באו להופיע בארץ, אבל אף אחת מהן לא עניינה אותי יותר מדי.

יום רביעי (18.8) היה יום גדול בחיי. הלהקה האהובה עלי (אחרי דה יוזד כמובן) נחתה בארץ – 30 Seconds To Mars. מאז שהכרתי את אותה התפללתי שהרגע הזה יגיע, אך לא האמנתי שיש סיכוי שזה יקרה.

מעבר לזה שהיה מדובר בהופעה גדולה, זו גם הייתה ההופעה הראשונה שאי פעם הייתי בה. אפשר להגיד שפחדתי מזה שירמסו אותי יותר משהתרגשתי מההופעה. בהתחלה באמת נבהלתי מכמות האנשים, מהצפיפות ומהשילוב שלה עם החום הנוראי שמתסכל את כולנו בחודשים האחרונים. אבל התרגלתי לעניין נורא מהר. ישר כשנכנסנו לאולם רצנו כמו מטורפים. התחלקנו בין שלושת השורות הראשונות, כשאני נמצא בשלישית, ומהר מאוד [ולא בקלות לצערי (מה לעשות שעם ישראל כולו חבורה של בהמות)] הגעתי גם אני לשורה הראשונה.

"בואנה, עוד פעם אחת את דוחפת אותי אני מטביע אותך בקצח מכ'פת לי!"

הגב כאב לי בטירוף והרגשתי כאילו האיברים הפנימיים שלי מתלכדים אחד עם השני מרוב צפיפות. אבל לא היה לי אכפת. הייתי נחוש למצות את ההופעה הזאת מכל בחינה אפשרית.

ואז התחילה ההופעה. השחקן המפורסם והזמר המוכשר עלה לבמה והתחיל לשיר (ואני לא ממעיט בערכם של שאר חברי הלהקה). הוא היה כל כך קרוב (פה התחלתי להרגיש כמו מעריצה פריקית בת 12). בקטע מסוים הוא הסתכל לכל השורה הראשונה בעיניים (בהה יותר נכון) – באותו רגע נכנסתי לשוק. הסתכלתי על הלהקה ותהיתי אם מה שאני רואה באמת אמיתי, אם זה באמת קורה. זה היה נראה לי כל כך הזוי ובלתי אפשרי, הרגשתי כאילו אני צופה בהופעה ביוטיוב בתלת-ממד. האמת היא שעד עכשיו אני בשוק שההופעה הזאת התקיימה.

סיכום: אין ספק שהלהקה הזאת יודעת לדפוק הופעה, ושאני לא אתחיל לדבר בכלל על הקול המטורף שיש לג'רד לטו. זאת הייתה חד משמעית החוויה הכי עוצמתית שחוויתי בחיי. בדיעבד, כביכול.

לפני מספר שבועות קיבלתי לידי את המג'יק מאוס – העכבר החדש של אפל. העכבר נטול כפתורים – כל החלק העליון שלו משמש כמשטח מולטי-טאץ'. איך זה עובד: ניווט בין העמוד הקודם לעמוד הבא בדפדפן מתבצע ע"י הזזה של שתי אצבעות ימינה או שמאלה, הגלילה מתבצעת ע"י הזזה חופשית של האצבע על משטח העכבר. מה שעוד מיוחד בגלילה זה שהיא מתמשכת, כלומר מהירות הגלילה נקבעת לפי המהירות בה מזיזים את האצבע על העכבר – ממש כמו באייפון.

העיצוב של העכבר שונה לגמרי מכל עכבר אחר: הוא דק (נמוך) במיוחד, ולכן הרבה אנשים טוענים שהוא לא ארגונומי. לוקח זמן להתרגל אליו, אבל נראה כי עניין הנוחות הוא סובייקטיבי. לי לקח שבוע להתרגל לעכבר, ולעומת זאת אנשים אחרים לא הצליחו להתרגל אליו בכלל. מה שבטוח זה שהוא קצת כבד. אולי זה בגלל שיש בו שתי סוללות (מעולם לא יצא לי להשתמש בעכבר אלחוטי אחר).

סיכום:

• יתרונות: סקסי, העכבר היחיד בעולם שמתבסס על משטח מולטי-טאץ', נטול כפתורים.
• חסרונות: קצת כבד, לא נוח לכל יד.

אפל המציאה את העכבר מחדש. טעון שיפור, אבל בואו נסלח –  זהו מוצר ראשון מסוגו, ויש לו הרבה לאן להתפתח.

פתחתי וידאו בלוג – ערוץ יוטיוב אליו אני אעלה סרטונים ערוכים שאני מצלם ביומיום. אתם מוזמנים להרשם לערוץ (יש להתחבר לחשבון המשתמש שלכם ביוטיוב) ולהנות .

אה כן, את הסרטון הזה אתם לא רוצים לפספס :